חל מ־2020 אנחנו חיים במצב חירום לאומי. סגרים, עבודה מהבית, ילדים ללא מסגרות, מלחמות או מלחמה בלתי פוסקת, אנשים נהרגים, טילים, עסקים נסגרים, חיים נהרסים והכול למען מטרה עליונה. איך לא.

אבל כאן כבר בלי הרבה דמיון: רק תחשבו על המטרה העליונה הראשונה בריאות!

פגיעה בזכויות בסיסיות של אנשים למען הורדת עומס ממערכת הבריאות ועוד לא על ידי הוספת מיטות בבתי חולים, הגדלת מספר הרופאים והצוותים הרפואיים ושיפור תנאיהם של אותם הצוותים, אלא על־ידי סגר.

אבל לא עצרנו בבריאות עברנו לביטחון. והכול נראה טבעי, כאילו קרה בלי התערבות. לגבי הקורונה זה נכון, אבל לגבי 7 באוקטובר אני בכלל לא בטוח שמי ששלט אז אינו אשם. לא מדובר בקונספירציות שנעשה משהו בכוונה, מדובר על כך שלא הצליחו למנוע, והביאו למצב שישראל נתקפת מעזה בהפתעה.

אבל הכי גרוע זה דרכי ההתמודדות עם הבעיות היחס של “אנחנו נחליט הכול, נסגור אתכם כמה שנרצה ונתייחס אליכם כאילו אתם ילדים קטנים שלא מבינים כלום” זה לא יחס של אנשים שבטוחים בעצמם. ככה לא הופכים אנשים לאחראים על חייהם, ככה הופכים אנשים לתלויים בהחלטות של אחרים. זאת המטרה?

רק שנה אחת מתוך שש הייתה שקטה. תנחשו מתי.